תורכיה בדרך לאיחוד האירופי: תורכיה וקשריה עם הקהילה האירופית 

מבחינה דיפלומטית, תורכיה ראתה עצמה כחלק מהמערכת המדינית האירופית מאז המאה התשע-עשרה כאשר האימפריה העות'מאנית נכללה בקונצרט של אירופה. למרות זאת, היא לעולם לא נחשבה חברה שוות זכויות במערכת. היחסים בין שני הגורמים החלו עם שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. בעוד האימפריה איבדה את עליונותה הצבאית מול היכולות הטכנולוגיות של מדינות אירופה, החלה האליטה העות'מאנית לראות באירופה מודל חיקוי והחלה לייבא מאירופה רעיונות, דרך חיים, ודרכי חשיבה. תהליך זה הואץ בתחילת המאה העשרים, במיוחד לאחר הקמתה של הרפובליקה התורכית על ידי כמאל אטאתורכ (Kemal Atat?rk).

מאז כינון הרפובליקה התורכית על ידי אטאתורכ, משכה תורכיה מערבה. ראשית, אטאתורכ העריך כי בריה"מ תהיה האויב המסוכן ביותר, ולכן, במקביל להקפדה על שמירת יחסים תקינים עמה, הוא שאף לקשור ברית עם מעצמה או מעצמות במערב אירופה, על מנת לחסום את שאיפות ההתפשטות הטריטוריאליות והקומוניסטיות שעלולות להיות לה. מדינות המזרח היו תלויות במשטרים לא יציבים ולכן הן גם בעלות ברית פחות יציבות. שנית, הוא רצה לראות את ארצו חילונית ומודרנית לפי הדגם המערבי. לכן היה המערב עדיף על המזרח בשל היותו משענת יציבה המפותחת כלכלית, טכנולוגית ודמוקרטית, כפי שתורכיה רצתה לראות את עצמה. לאחר מותו, התבססה מדיניות הפנים והחוץ על גישה זו: התקרבות למערב, תוך ניסיונות בלתי פוסקים להשתלב בו מבחינה פוליטית צבאית וכלכלית.[1]

תהליך הדרגתי זה של התמערבות קיבל תמריץ חדש לאחר מלחמת העולם השנייה בהצטרפותה של תורכיה לנאט"ו (NATO - North Atlantic Treaty Organization) ב-1952. תורכיה נחשבה כגורם חשוב במניעת התפשטותה של ברית המועצות וחוליה חשובה במערכת ההגנה האירופית. היחסים הרשמיים של תורכיה והאיחוד האירופי החלו כבר ב-1963 בהסכם ההתאגדות, שחזה את האפשרות של חברות מלאה באם וכאשר התנאים לחברות יקוימו. ההסכם הורכב משלושה שלבים. שלב ההכנה - הקהילה תספק עזרה פיננסית לתורכיה במקביל תורכיה תפתח את כלכלתה וזאת כדי להגיע לשלב הבא, שלב המעבר שיהיה לתקופה של שתים עשרה עד עשרים ושתיים שנים ויכוון ליצירת הסכם מכסים בין הקהילה האירופית לתורכיה. שלב שלישי יביא את תורכיה לחברות מלאה, אולם לא נקבע לוח זמנים. הקהילה האירופית הבהירה שההצטרפות תלויה במספר תנאים. התורכים הבינו את הנאמר כהבטחה להיותה מועמדת כחברה בקהילה האירופית. אי הבהירות והניסוחים הזהירים נבעו מכך שחברי הקהילה לא רצו ליצור מתחים בנאט"ו עקב החתימה עם יוון על הסכם ההתאגדות (1961).

בשנות השבעים והשמונים תורכיה מחוץ לתהליך ההשתלבות באירופה. התפתחותה הכלכלית של תורכיה, אשר עד תחילת שנות השמונים התבססה באופן מאסיבי על אסטרטגית תיעוש המבוססת על ייבוא חליפים, ופעלה בניגוד להתחייבותה לאינטגרציה הכלכלית עם הקהילה האירופית בהסכמי המכס. בנוסף לכך, האסטרטגיה הפרוטקציונרית של תורכיה מנע ממנה את ההתפתחות הכלכלית שעברה על שאר אירופה, ובמיוחד על דרומה - ספרד, פורטוגל ויוון. בעוד מדינות דרום אירופה חוו עלייה חדה של ייבוא והכנסות מתיירות, תורכיה לא חוותה התפתחות זו. השתלבות שלושת מדינות אלה מבחינה כלכלית באירופה הובילו להשתלבות פוליטית שהגיעה לשיאה בהצטרפותם לקהילה האירופית. בשנות השבעים בעקבות משבר הנפט תורכיה חווה משבר כלכלי המלווה בחוסר יציבות פנימית, ומדיניות החוץ באותה תקופה מופנית מזרחה למזרח התיכון.[2]

הקהילה האירופית משנה את גישתה לגבי ההרחבה בעקבות ההרחבה הדרומית, שהסתיימה בכניסתן של יוון (1981), ספרד (1986) ופורטוגל (1986) לקהילה. בשילובן של שלושת מדינות אלה, נתנה הקהילה האירופית עדיפות לשיקולים פוליטיים על פני השיקולים הכלכליים. היא הוסיפה קריטריונים נוספים לחברות כגון, היצמדות לעקרונות הדמוקרטיה, כיבודן של זכויות אזרח, ושלטון החוק. בניגוד להיות הקהילה מועדון כלכלי של מדינות הצפון המתועשות, היא החלה לייצג ערכים, נורמות וקודים של התנהגות המשותפים לחברות בקהילה.

שינוי זה במדיניות הקהילה האירופית כמעט ולא הורגש בתורכיה. תורכיה המשיכה לשים דגש על האספקטים הכלכליים של החברות, במיוחד לאחר תחילת הרפורמות לכיוון שוק חופשי על ידי ראש הממשלה התורכי טורגוט אוזל (Trgut ?zal) בתחילת שנות השמונים. ב-1987 הגישה תורכיה בקשה לחברות, למרות שהוזהרה לא לעשות זאת על ידי גורמים בקהילה האירופית. בניגוד לראש ממשלת יוון, קונסטנטין קרמנליס (Constantine Karamanlis), אוזל לא הכשיר את הקרקע לפנייתה של תורכיה, לא בבית ולא בבריסל. בתגובה לפנייתה של תורכיה, פרסמה הנציבות הצהרה לפיה תורכיה מתאימה לחברות אולם התקופה אינה מתאימה, הואיל והם עומדים בפני איחוד שלושת הקהילות ולכן אין זה זמן מתאים להרחבת האיחוד. בנוסף על כך ציינה הנציבות שקיימים הבדלים מבניים בין כלכלת תורכיה לכלכלה האירופית. בתורכיה יש אינפלציה גבוהה, אבטלה, וכלכלה של פרוטקציוניזם. הפרות של זכויות האזרח. יוון הפעילה את זכות הווטו נגד הצטרפותה של תורכיה.[3]

בדצמבר 1989 דחתה הקהילה האירופית את חברותה של תורכיה, בצטטה מגוון של סיבות כלכליות, חברתיות ופוליטיות. הקהילה האירופית הציעה להגביר את היחסים בהתבסס על הסכם ההתאגדות הקיים. בנוסף לזה, המשלחת האירופית הציגה חבילה מקיפה של אמצעים כלכליים, מסחריים ופוליטיים, שמטרתם לשפר את יחסי תורכיה והקהילה האירופית. אמצעים אלה תוכננו לחמם את היחסים לאחר שהתקררו לאחר ההפיכה הצבאית בתורכיה ב - 1980.

נפילת הגוש המזרחי בשנים 1989-1991 סימנו את תחילתו של שלב חדש בהיסטוריה האירופית ואפשרו את הפיכת איומי המלחמה הקרה להזדמנויות למיזוג מדינות מזרח ומרכז אירופה לתוך האיחוד האירופי. ההכרה בכך שמזרח ומרכז אירופה יכולים להיראות כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה האירופית ושההרחבה הינה הדרך היחידה לאפשר את חזרת מדינות אלה לאירופה, הוסיפה מימד תרבותי לתהליך כולו. מימד תרבותי זה הסביר את המקרה המיוחד של תורכיה בהקשר של תהליך ההרחבה הנוכחי. תורכיה נדחקה לאחור, למרות שרוב המדינות האלה היו פחות מפותחות מבחינה כלכלית ופוליטית מתורכיה, הן נחשבו חלק מאירופה.[4]

סיום תקופת המלחמה הקרה החזיר את יחסיה של תורכיה עם אירופה לאחור לתקופת המאה התשע עשרה, תקופה של לאומיות אתנית. החלפתו של העימות האידיאולוגי בין מזרח למערב בעימותים דתיים, אתניים והיסטוריים הדגיש את היותה של תורכיה מדינה שאיננה נוצרית, ומכאן לא אירופית. החיפוש אחר ה"אחר" החדש של אירופה מוקד באסלאם, ובזרים הגרים באירופה - זרים מבחינה תרבותית, דתית, אתנית וגזעית. גזענות הפכה רכיב חשוב בפוליטיקה האירופית, כפי שבא לידי ביטוי בניצחונן של מפלגות ימניות באוסטריה ובשוויץ בשנת 1997.[5]

תגובתה המיידית של אירופה לאתגרי הרפורמה במרכז ומזרח אירופה היתה חתימה על הסכמי סחר ושיתוף פעולה עם חלק משכנותיה המזרח אירופיות והמדינות הבלטיות בין השנים 1988 ל-1992. הסכמים אלו ואחרים שבאו במקביל אליהם הובילו להתקדמות מניחה את הדעת ברפורמות כלכליות ופוליטיות שהניחה את הבסיס לשיתופי פעולה כלכליים ופוליטיים נוספים. הסכמי ההתאגדות שנחתמו עם מדינות מזרח ומרכז אירופה היו שונים מאותם הסכמים שנחתמו קודם לכן עם יוון, תורכיה, קפריסין ומלטה. בנוסף להסכמי הסחר החופשי האזוריים נוספו בהסכמים אלה הקמתם של דיאלוגים פוליטיים אזוריים. הושם גם דגש רב יותר על תיאום כלכלי ומדיניות הקשורה לזה. בנוסף לכך הסכמים אלה לא הכילו בתוכם כל התחייבות מצד אירופה לחברות בקהילה האירופית.[6]

פסגת קופנהגן ביוני 1993 היתה נקודת מפנה חשובה בהתפתחות הגישה של האיחוד האירופי להרחבה. ראשית, היא הכירה בכך שהחברות של מדינות מזרח אירופה והמדינות הבלטיות - אבל לא תורכיה - מטרה חשובה במדיניות האיחוד האירופי. שנית, בפסגה הוצבו קריטריונים כלכליים ופוליטיים ספציפיים לחברות. הקריטריונים הפוליטיים דרשו שהמדינה המועמדת תשיג דמוקרטיה יציבה, תשמור על שלטון החוק, תכבד זכויות אזרח ותגן על זכויות המיעוטים.

מדיניות ההרחבה האירופית סבלה משלושה גורמים מעכבים. ראשית, מחויבותה להרחבה באה בסתירה לרצונה להגן על תעשיות מסוימות בהן למדינות מזרח ומרכז אירופה היו יתרונות תחרותיים. גורם זה הגביר את המתח ביחסים בין שתי הצדדים. שנית, למרות מחויבותה של הקהילה האירופית להרחבה היא לא הצליחה לעצב אסטרטגיה ברורה להכנתן של מדינות מרכז ומזרח אירופה להצטרפות. נוסף על כך היתה בעיה בקריטריונים המורחבים של קופנהגן. בעוד קריטריונים אלה כוונו לכך שהמדינות יעמדו בשורה אחת עם הגדרות האיחוד האירופי, הם נשארו ההצהרה הברורה היחידה לגבי הבסיס להחלטות האיחוד האירופי לגבי הרחבה נוספת.[7]

הקריטריונים של קופנהגן היקשו על דרכה של תורכיה להיכנס כמועמדת לחברות באיחוד האירופי. הם העלו את הרף לחברות על ידי הוספה של קריטריונים פוליטיים חדשים שלא היו בנדרש קודם לכן. קריטריונים אלה הראו את ההבדלים בין תורכיה למועמדות האחרות והדגישו את הייחוד של תורכיה. למרות שלתורכיה היה יתרון מבחינה הכלכלית על פני מדינות מזרח ומרכז אירופה, מבחינה פוליטית לא עמדה תורכיה יפה בתחרות. במיוחד בתחום של כיבוד זכויות אזרח.[8]

האירועים שפגעו ביחסים בדיפלומטיים והפוליטיים בין הקהילה האירופית לתורכיה לא פגעו ביחסים הכלכליים. הגידול המהיר במסחר במהלך שנות השמונים המשיך לעלות למרות קיומן של הגבלות מסחריות רשמיות. בשנת 1994 שני שליש מיצוא הטקסטיל התורכי מופנה לאיחוד האירופי. האינטגרציה הכלכלית התחזקה בעקבות יישומו המוצלח של הסכם המכסים ב-1996. נוסף על כך, גדל אחוז ההשקעות הזרות בתורכיה, וחמישים אחוז מהתיירות הנכנסת לתורכיה היו ממדינות הקהילה האירופית. העמקת היחסים הכלכליים של תורכיה עם אירופה, עם מספר גדול של תושבים תורכיים הגרים באירופה, חלקם שוכנים שם כבר יותר משלושים שנה, מראה שמבחינה מעשית יש אינטגרציה בין תורכיה לקהילה האירופית.[9]


[1] אריה שמואלביץ, תורכיה במאה העשרים בין מודרניזציה למסורת , (תל אביב, 1997), עמ' 99-100.



[2] Erkan Erdogdu, "Turkey and Europe: undivided but not united", Middle East Review of International Affairs (MERIA) Journal, 6, 2, (June 2002), p. 41

[3] Ian O. Lesser & Stephen Larrabe F., Turkish Foreign Policy in an Age of Uncertainty, (Santa Monica, 2003), pp. 48-49

[4] Ibid., P.50

[5] Meltem M?ft?ler-Ba?, "Through the looking glass: Turkey in Europe," Turkish Studies, 1, 1, (spring 2000), pp.29-30

[6] Sevilay Elg?n Kaheaman, "Rethinking Turkey-European Union relations in the light of enlargement", Turkish Studies, 1, 1, (spring 2000), pp. 6-7

[7] Ibid., p. 8

[8] Ian O. Lesser & Stephen Larrabe F., pp. 50-51

[9] Philip Robins, Suits and Uniforms: Turkish foreign policy since the cold war, (London)